Archive for the ‘1976’ Category

הצייר

20/08/2010
כריס דה ברג, האיש שלדיראון עולם יזכר בזכות (או בגלל) שירו על האשה באדום, עשה מעט דברים טובים יותר. כעשור לפני השיר הנוראי, אותו אני מבטיח שלא להזכיר שוב, יצא אלבומו השני spanish train and other stories – שכשמו הוא, מורכב משירים שהם סיפורים קטנים. זה אחד מאותם תקליטים מושלמים (כן, כן) שאני אוהב במיוחד, בזמנים מסויימים ומצבי רוח מתאימים אפשר לחלק את האלבום לשניים: השירים השקטים/עצובים והשירים הקצביים/שמחים.
הליריקה מבריקה והלחנים נוגים, עצובים, דרמטיים ומלאי שמחת חיים; יופי של עיבודים והפקה עשירה.
אלבום מאוד תיאטראלי, אם מבחינת הסיפור או הדרך בה הוא מסופר, הליווי המוזיקלי והעושר של הכלים החיים.

קשה לי מאוד לקבל את העובדה שמאז הוא לא הוציא אפילו שיר שמתקרב לרבע מהגאונות של האלבום, וזה למרות עשרות האלבומים שהוציא ועדיין מוציא.

אני רוצה להתעקב על שיר אחד, שיר עצוב עם עיבוד שמח. שיר על אדם שאיבד, תרתי משמע, את אהובתו – פעם ראשונה לאדם אחר – צייר, ופעם שניה למוות.

הצייר
(כריס דה ברג, תרגום חופשי שלי)
הייתי רוצה שתכירו בבקשה את מלכתי
הנה היא, שם, גדולה מהחיים
היא תלויה שם כבר כמעט שבוע
אשתי המנוחה, המסכנה

מה דעתם על גוון עורה?
כפריחת השושנה!
אתם מבינים, היא התחננה בפני
שאביא צייר, מסוים, שתדגמן עבורו
לציור בחדר השינה

ובכן אחרי זמן מה זה התחיל לשגע אותי!
כפי שבוודאי תבינו
יושב שם, יום אחרי יום עם אשתי בכף ידו!
זה נשמע כמעט כך

"מאדם תעשי כך, מאדם תעשי כך"
לא שמעתם דבר דומה מעולם!
אבל הוא לא אכפת לו, הוא לקח את זמן
אחרי הכל, זה אני שהייתי צריך לשלם!
"מאדם כדאי שנצא לטייל ביער
עניין של תאורה"
והאם היה לי אכפת? לא, הייתי כה חביב
כשהם חזרו באמצע הלילה!
ואז נשבעתי שאטפל בו, בצייר הזה

כמו שאתם מבינים זה לא היה לי קל
משהו היה חייב להעשות!
היא ראתה רק אותו אך לא את שקריו
ובאשר אלי לא מבט, אף לא אחד!
הוראותי היו קשוחות! אך היא נעלמה,
זה באמת היה מצב מביש
וכאשר אמרו לי שהיא מתה
נשברתי וצעקתי "זה הצייר! זה הוא האשם!"

ואני מקווה שזה יהיה סופו של הצייר
כשהוא ימצא, גהנום מובטח לו
הצייר הזה
אני עוד אתפוס אותו

מודעות פרסומת

האולין וולף: 34 שנים למותו

10/01/2010

צ'סטר ארתור ברנט, המוכר יותר בשם הבמה Howlin' Wolf, נולד במדינה הגזענית ביותר בארצות הברית, מיסיסיפי בשנת 1910.

 

 

את השפעתו על המוזיקה שאנחנו מכירים היום אי אפשר לסכם גם לא בשני ספרים.
מספיק לומר שכשהזמינו את הרולינג סטונס להופיע בתוכנית טלוויזיה בארה"ב בשנת 1965 הם התנו זאת בכך שוולף יופיע לפניהם. אין ספק שהם ידעו לחלוק כבוד.

דוגמה נוספת מתועדת באלבום משנת 1970 כאשר חברת התקליטים של וולף שלחו אותו ללונדון להקליט מחדש את כל הלהיטים שלו עם הרכב שכלל את אריק קלפטון, סטיב ויינווד וחטיבת הקצב של הרולינג סטונס, צ'ארלי ווטס וביל וויימן.

וולף למד לנגן את הבלוז ישירות מצ'ארלי פאטון וסוני בוי ויליאמסון השני (עם התחלה כזאת קשה להתווכח). בשנת 53 עבר לעיר הגדולה שיקאגו בעקבות חוזה הקלטות עם חברת צ'ס, שם הצמידו לו את יוברט סאמלין שנשאר נאמן לו עד ימיו האחרונים של וולף ואת כותב השירים והבאסיסט ווילי דיקסון. במשך קרוב לעשור וולף הקליט אך ורק משיריו של דיקסון. וולף המשיך להקליט משיריו שלו ולהופיע במרץ רב. באדי גאי, שניגן איתו סיפר ביריאת כבוד על הופעתו של האדם, שעל אף גודלו הפיזי הגדול ומשקלו הרב (198 ס"מ על כמאה ארבעים קילו) היה משתולל על הבמה, קופץ ומנופף בידיו הגדולות, זוחל ונוהם ולא נח לרגע.

 

 

וולף אחראי למהפיכת הבלוז החשמלי אשר יצאה משיקאגו לא פחות מאשר מאדי ווטרס, איתו נהג להופיע.
הוא היה עוף מוזר בנוף המוזיקאלי של הימים ההם והרבה אנשים לא ידעו איך לאכול אותו. למרות גודלו הוא ידע לנגן בגיטרה בעדינות רבה ולהוציא ממנה את הצליל המדוייק כל כך שיתאים לקולו הקשה והמחוספס. היה לו קסם ששבה זמרים כמו ג'ים מוריסון וגיטריסטים כמו ג'ימי פייג'.

היום, לפני 34 שנים נשם הזאב הגדול את נשמתו האחרונה. מותו מתקיים בצל חיים חדשים: הוא לא באמת מת אם יש לנו דרך לזכור אותו – ואיזו דרך טובה יותר יש מאשר המוזיקה הנפלאה הכואבת שהשאיר לנו?

1910 – 1976
.
.

Howlin' For My Darling

Evil