Archive for the ‘New York Dolls’ Category

פיל לינוט: 24 שנים למותו

04/01/2010

פיל לינוט נולד באנגליה לאם אירית ואב אפרו-לטיני בשנת 1949.

לאחר שלא מצא את עצמו בכמה להקות, הקים בשנת 69 את אחד ההרכבים שישנו את ההיסטוריה וישפיעו על דורות של מוזיקאים ומאזינים.
בשנת 71 יצא אלבום הבכורה של להקתו, ת'ין ליזי.
לינוט היה הסולן והבאסיסט של הלהקה וכמו כן, כותב השירים הראשי.הלהקה הוציאה מספר מכובד של אלבומים כאשר ההרכב משתנה מעת לעת.
בין היתר, ניגנו בלהקה הגיטריסטים סנואי וויט וגארי מור.
(לינוט השתתף באלבומי הסולו של השני בשנות השמונים ועזר לו בהנפקת להיטים).

בין היתר הוא גם השתתף ביצירת המופת "מלחמת העולמות" של ג'ף ווין והתארח באלבום הסולו של גיטריסט הניו יורק דולס, ג'וני ט'אנדרס.
אין ספק שהוא היה הצלע הכריזמטית בלהקה.
הוא פרסם מספר ספרי שירה, וכמו רוקר טוב, עשה הרבה סמים קשים ושתה כמויות מטורפות של אלכוהול, שלבסוף הכריעו אותו.

בסוף שנת 85 אבחנו אצלו בעיות בכליות ובכבד. זמן קצר לאחר מכן, ברביעי לינואר 1986 הוא נפטר מאי ספיקת לב.
בן 36 במותו, השאיר אחריו אשה, שתי ילדות ומורשת מוזיקלית מפוארת, גם אם קצרה.

Thin Lizzy:
Showdown————————–
The Boys Are Back In Town

The Alice Cooper Group

29/01/2009

אליס קופר התחיל את דרכו בלהקה בעלת אותו השם ולמעשה, אימץ את שמו מהלהקה ולא להפך כמו שנהוג לחשוב.
הלהקה הקליטה שני אלבומים תחת חסותו של פראנק זאפה שיצאו דרך חברת התקליטים שהקים עבור אמנים צעירים שידע שהחברות הגדולות לא יקבלו.
האלבומים נכשלו מבחינה מסחרית ואולי אף אומנותית, אך עדיין, הלהקה חייבת את הצלחתה במידה מסויימת לזאפה (למרות הצרות הרבות שעשה להם) שמשך אותם מגבולות הפסיכדליה אל הרוק.
אלבומם השלישי (והראשון בחברה גדולה) Love It to Death יצא בשנת 1970 בהפקתו של בוב אזרין, אז מפיק צעיר ולא מוכר בשטח, והנפיק את הלהיט הגדול של הראשון של הלהקה – "I'm Eighteen". השיר פנה אל אותם בני נוער מבולבלים וכך זכו החבר'ה מדטרויט עם ההופעות התיאטרליות שלהם בלבבותיהם של הנוער המפוכח משנות השישים וההיפים. האלבום היה הראשון מבין חמישה אלבומים שהקליטה הלהקה כאשר אחד גובר על השני במכירות.

השירים באלבומים עסקו בעולמם של בני הנוער (School's Out), צדק חברתי (Elected) ומגוון סטיות חולניות (Under My Wheels). נהוג היה לחשוב שהלהקה עסקה אך ורק בנושאים קשים ומזוויעים, בעיקר בזכות/בגלל ההופעות בהם היו מופיעים לבושים בבגדי נשים (הרבה לפני שהניו יורק דולס עשו את זה), מאופרים (הרבה לפני שמרלין מנסון עשה את זה) ועם מגוון אביזרים כמו חלקי בובות מפוזרות על הבמה, חרבות ובלונים מלאים בנוזל אדום שמתפוצצים מעל הקהל (הרבה לפני שקיס עשו דברים דומים) אך בעצם בדיקה מעמיקה בשירים תגלה עולם מופלא ומופרע ומלא בהומור שחור: מצד אחד נקרופליה, מצד שני השתלחות בהורים המפקירים את ילדיהם, טרמפיסט הנאנס ע"י גברת דתיה ומצד שני שיר על קשיי גיל ההתבגרות. גם שירים על שיגעון היו (לאזרין המפיק תמיד היו שיטות מיוחדות להפיק יותר מהאמנים שלו. את השירה לשיר על השחקן Dwight Frye קופר הקליט על רצפת האולפן, כלוא מתחת לכמה כיסאות עליהם ישבו אזרין והצוות הטכני בשביל ש"יכנס לתפקיד" של אדם המנסה לברוח ממוסד סגור)  

הקסם שלהם, כלהקה, היה טמון בעצם בצורת ההתנהלות של הלהקה (כמו קווין למשל) – כולם כתבו, כולם הלחינו ועיבדו את השירים יחד (לעיתים יחד עם אזרין) ומספיק היה קול אחד בשביל לגנוז שיר. הנגנים כולם היו מוכשרים אך רחוקים מלהיות וירטואוזים כמו להקות אחרות באותה תקופה (לד זפלין למשל). היה להם לב והם האמינו במה שהם עושים (ולעזאזל היו להם ביצים!). כאשר מספר ביקורות קטלו אותם ואת יכולת הנגינה ה"מוגבלת" שלהם החבר'ה נענו לאתגר וישבו לכתוב מספר שירים מורכבים יותר, "כאלו שלא היו מביישים את קינג קרימזון" אמר קופר בזמנו (והליריקה בשירים האלו, בדומה לזאפה, היתה סתמית ושולית).

הבעיות החלו כאשר נכנסה הלהקה לאולפן להקליט את אלבומם החמישי עבור וורנר ובעצם לא היה להם קונספט שלם עבור האלבום, בניגוד לקודמיו. האלבום יצא ממוצע ומפוזר מעט ומיד אחריו החליטו חברי הלהקה לקחת פסק זמן אחד מהשני לטובת קריירת סולו.
קופר הוציא, בעזרת אזרין, את אלבום הסולו הראשון שלו ואחד הטובים ביותר שלו. האלבום נשא את שמו כמובן, מה שהכעיס חלק מחברי הלהקה שטענו שיש בכך הטעיה ובעצם חששו שיסחוף אחריו את קהל המעריצים שעבדו כולם ביחד כל כך קשה לגבש, בעזרת שמו בלבד. האלבום היה הצלחה מסחררת וגרר אחריו סיבוב הופעות ענק עם תפאורה שלא נראתה כמוה מחוץ לבימות תיאטרון, צוות שחקנים ורקדניות (על כך אפרט בפוסט נפרד).
וככה נעלמה לה מהעולם אחת מלהקות הרוק החשובות ביותר.