Archive for the ‘The Simpsons’ Category

האולין וולף: 34 שנים למותו

10/01/2010

צ'סטר ארתור ברנט, המוכר יותר בשם הבמה Howlin' Wolf, נולד במדינה הגזענית ביותר בארצות הברית, מיסיסיפי בשנת 1910.

 

 

את השפעתו על המוזיקה שאנחנו מכירים היום אי אפשר לסכם גם לא בשני ספרים.
מספיק לומר שכשהזמינו את הרולינג סטונס להופיע בתוכנית טלוויזיה בארה"ב בשנת 1965 הם התנו זאת בכך שוולף יופיע לפניהם. אין ספק שהם ידעו לחלוק כבוד.

דוגמה נוספת מתועדת באלבום משנת 1970 כאשר חברת התקליטים של וולף שלחו אותו ללונדון להקליט מחדש את כל הלהיטים שלו עם הרכב שכלל את אריק קלפטון, סטיב ויינווד וחטיבת הקצב של הרולינג סטונס, צ'ארלי ווטס וביל וויימן.

וולף למד לנגן את הבלוז ישירות מצ'ארלי פאטון וסוני בוי ויליאמסון השני (עם התחלה כזאת קשה להתווכח). בשנת 53 עבר לעיר הגדולה שיקאגו בעקבות חוזה הקלטות עם חברת צ'ס, שם הצמידו לו את יוברט סאמלין שנשאר נאמן לו עד ימיו האחרונים של וולף ואת כותב השירים והבאסיסט ווילי דיקסון. במשך קרוב לעשור וולף הקליט אך ורק משיריו של דיקסון. וולף המשיך להקליט משיריו שלו ולהופיע במרץ רב. באדי גאי, שניגן איתו סיפר ביריאת כבוד על הופעתו של האדם, שעל אף גודלו הפיזי הגדול ומשקלו הרב (198 ס"מ על כמאה ארבעים קילו) היה משתולל על הבמה, קופץ ומנופף בידיו הגדולות, זוחל ונוהם ולא נח לרגע.

 

 

וולף אחראי למהפיכת הבלוז החשמלי אשר יצאה משיקאגו לא פחות מאשר מאדי ווטרס, איתו נהג להופיע.
הוא היה עוף מוזר בנוף המוזיקאלי של הימים ההם והרבה אנשים לא ידעו איך לאכול אותו. למרות גודלו הוא ידע לנגן בגיטרה בעדינות רבה ולהוציא ממנה את הצליל המדוייק כל כך שיתאים לקולו הקשה והמחוספס. היה לו קסם ששבה זמרים כמו ג'ים מוריסון וגיטריסטים כמו ג'ימי פייג'.

היום, לפני 34 שנים נשם הזאב הגדול את נשמתו האחרונה. מותו מתקיים בצל חיים חדשים: הוא לא באמת מת אם יש לנו דרך לזכור אותו – ואיזו דרך טובה יותר יש מאשר המוזיקה הנפלאה הכואבת שהשאיר לנו?

1910 – 1976
.
.

Howlin' For My Darling

Evil

 

If I Had My Way

07/12/2008

הכותבים של "יומני שרה קונור" הולכים בדרכם של אנשי הסופרנוס ומשלבים שירים (לרוב בעלי גוון אפל) בקטעים בהם מתוארת סיטואציה בעלת השפעה עלילתית אדירה ובעצם לוקחים את הארבע דקות למקום אחר: במקום עוד סצינת דיאלוג, קרב יריות או ניסיון שיחזור עלוב של קרב בין הרובוטים מאחד מסרטי המחסל, הם בונים את המתח עם סצינות קצרות ואילמות שמתארות את כל מה שהתפקשש (ובכך מבטיחים לגיבורי הסדרה עוד צרות ולנו, הצופים, עוד פרקים מהנים ותקווה לסצינת סקס. אני יודע שאני לא לבד!) כשברקע השיר שולט ומשליט אווירה ומתכתב לא אחת עם הסצינות. בעצם לפי הזמן המקומי של חיי הגיבורים, ארבעת הדקות האלו יכולות להימשך כחצי שעה ארוכה או יותר של התפוצצויות והחרבת שאלות חשובות שצצו במהלך הפרקים.

נכון לעכשיו, כשהפרק האחד עשר בעונה השניה עלה לאוויר בשבוע שעבר, הם השתמשו ברעיון של שילוב השיר בעלילה פעמיים בלבד: הפעם הראשונה הייתה בפרק שחותם את העונה הראשונה עם ג'וני קאש והפעם השניה פותחת את העונה השניה.

העונה השניה של יומני שרה קונור נפתחת במין לחישה, הצהרה "If I had my way" הקול מתחנן אך מאידך בטוח בעצמו וחזק "If I had my way" היא שבה ומפצירה, נשמעת כאילו זוחלת, פצועה… "If I had my way" (ובינתים ברקע יש המהום שהולך ומתגבר ומאיים להתפוצץ) I'd burn this whole"
"building down …זוחלת מתוך הריסות בניין.

הכותב הראשי והמפיק ג'וש פרידמן תכנן לפתוח את העונה עם שיר ישן, עמוק ורוחני: “Samson and Delilah”.

יש עשרות ביצועים לשיר. המפורסמים שבהם כוללים ביצועים של אייק וטינה טרנר, הגרייטפול דד, בליינד ווילי ג'ונסון והביצוע של ברוס ספרינגטין שהפיל את פרידמן מהרגליים ואותו בעצם הוא רצה לשלב בסדרה, אך אבוי, הבוס מעולם לא הקליט את השיר.

ניתן למצוא את הביצוע שלו רק בבוטלגים ואתה הרי לא יכול להכניס קטע מבוטלג לטלוויזיה, נכון? מעבר לעובדה שזה בוטלג והאמן לא אחראי למה שמסתובב ברשת כך שלא ניתן להשיג אישור או לשלם עבור הביצוע (ותקנו אותי אם אני טועה) מה בנוגע לאיכות הסאונד? אנחנו מדברים פה על טלוויזה איכותית ("פחחח" היה אומר עכשיו הומר סימפסון. פוקס? איכותית?).

לא, אי אפשר להשתמש בביצוע הזה. לכן פרידמן פנה אל מלחין הסדרה, Bear McCreary בעל השם הבלתי ניתן לתרגום, וביקש ממנו לעבד גרסה משלו לשיר.

בזמן שMcCreary חשב והפיק דמו לשיר, פרידמן היה עסוק בפרוייקט הבא שלו: שירלי מנסון, שבוודאי כיכבה בכמה וכמה חלומות רטובים אי שם בשנות התשעים צורפה לצוות השחקנים בתור רובוטית מדגם T-1001 (שזה הדגם המתקדם יותר של ה T-1000 הזכור לשמצה מהסרט שליחות קטלנית 2 משנת 91').

ברגע ש McCreary שמע על שחקנית הרכש החדשה התלהב ומיד ביקש לעבוד איתה על השיר. פרידמן, שלא ידע איך מנסון תגיב, שהרי הגיעה לשחק ופתאום מנחיתים עליה גם עבודת שירה, הזמין את מנסון לארוחת ערב רווית אלכוהול והזכיר, כבדרך אגב, את הפרויקט ואת הצעתו של McCreary. להפתעת כולם (כולל עצמה ככל הנראה) מנסון הסכימה.

לכל אחד מהצדדים היה את החזון שלו לשיר: פרידמן רצה אותו גוספל-רוחני, McCreary ראה בעייני רוחו ביצוע קודר המשלב אלמנטים מפסקול הסדרה עם תכנותיי תופים וסאונד קר וחותך כפלדה ומנסון רצתה לתת אווירה אנושית ויותר מחוברת לשורשים המוזיקליים של הקטע.

כך דחקו נגני הסשנים הותיקים (רובם חברי להקת Oingo Boingo של דני "נעימת הפתיחה של הסימפסונס" אלפמן) את עיבודי כלי המיתר המאסיבים ותכנותי התופים המתכתיים אחורה במיקס. לאט לאט McCreary התאהב ברעיון החדש והוסיף עוד כלים חיים.

מנסון שרה בכזאת עוצמה, גם כאשר לוחשת קולה יכול לזעזע את יסודות הבניין מפחד. הבחורה הזאת לא נשמעת כמו מישהי שתתפשר, ואם היא מבטיחה להחריב את הבניין היא תעשה את זה, גם אם תיקבר תחת הריסותיו.

מנסון שרה במין מתיקות על דלילה היפהפיה האקזוטית אשר מוציאה משמשון הגיבור את סודו תוך כדי שימוש במיניותה והוא, שחושב כמו כל הגברים מהתחתונים אפילו לא מנסה להסתיר את מקור כוחו, כמו בסיפור המקראי ומפציר בה לגזוז את שיערו, שהרי את כוחו קיבל כמו שאר הגברים, טוען באוזניה.

בהמשך כאשר שרה על הקרב בין שמשון לאריה היא שרה כאילו היא הלביאה של האריה, אינסטינק חייתי בקולה מעביר צמרמורת במורד גבי, צופה בגבר הנוראי הזה קורע לגזרים את בן זוגה הארי ובתוך כך מבטיחה לעצמה שאם זה היה תלוי בה, היא הייתה מחריבה את ביתו.

אחד מרגעי השיא עבורי הוא הגיטרות האקוסטיות והגיטרה החשמלית המחוספסת על רקע שירתה הזועקת של מנסון שמספרת על כוורת הדבורים בגוויתו של האריה.

מה קסם הביצוע הספציפי הזה של השיר, שהשאיר אותי ער עד ארבע בבוקר בניסון לכתוב עליו ולנתח אותו ובמקום זאת אני מוצא את עצמי עסוק בסיפור התנכ"י? ההפקה האפלה, גורמת לך להאמין שמדובר בשיר קליל, אך הוא חודר לתוך תוכך ולא מרפה. התשובה עתיקה כמעט כמו הסיפור, מנסון שרה בעוצמה אשר חודרת לכל נימי נשמתך ותגרום לך להבין שאם תתעסק איתה, היא תגרום למותך.

לסיכום, אני חייב להודות שבשמיעה ראשונה הייתי בטוח שמדובר בזמרת אלמונית (משהו בהגשה שלה הזכיר לי את דילן משום מה) ותחילה סברתי שהשיר הופק בצורה ביתית בצורה המסרורתית (לא, לא פרו טולס), שיר ישן, נשכח, שמישהו מצא במקרה בקלטת ישנה בארון, אך ככל שהוא הלך והתגבר גברה בי התחושה שיש כאן משהו עצום – אני לא חושב שטעיתי. השיר עצמו בן לפחות תשעים שנה ובאמת הופק באולפן דיי ביתי.

אין ספק, McCreary ומנסון הפכו את השיר הזה לשלהם.