For Emma, not for me

אני לא בטוח איך זה קרה, כנראה יותר מידי זמן פנוי וראש עמוס מידי, אבל פתאום אני מוצף בהרבה מוזיקה חדשה.
לא כמו שיטוט מקרי ברחבי הרשת, במתכונת של ניסוי וטעיה, האזנה לדברים שלא שמעתי אף פעם או למשהו שסביר להניח שלא אשמע עליו מעולם.
אני מדבר על השיטה הישנה, כי כזה אני, אולד-סקול-גאי, של קניית אלבומים.
בפחות משבועיים התברכתי בכחמישה עשר אלבומים חדשים; חלקם רק יצאו לשוק, חלק אני מכיר כבר שנים, חלק חדשים עבורי.
ברובם אבל, לא ידעתי בדיוק מה אני הולך לקבל – וזה חלק מהכיף ברכישת מוזיקה (וזה בנוסף למיקסטייפ אדיר שיתווסף כאן ממש בקרוב – המון תודה, נוף!).

אני מאזין אך ורק לאלבומים האלו, כשאני בבית (רוב הזמן). לומד להכיר אותם, לאהוב אותם, להנות מהדברים הקטנים כמו הקטע האינסטרומנטלי הפותח אלבום אחד או שירי הבונוס במהדורה היפנית של אלבום אחר, שפיכת הלב ונשמתו של זמר בחוברת הטקסטים – ואחד אחר שצורח ולוחש ומתפתל, מכולם ידעתי להנות פרט לאחד, אלבום חורפי שאם היו מדפיסים את כל ההשתפכויות עליו ברשת בוודאי היה מגיע למעמד של יער גשם קטן שרק מחכה שמקדונלד'ס ישלחו את צוותיהם לכרות אותו. אני מדבר על בון איבר ואלבומו "For Emma, Forever Ago".

ניסיתי להאזין למספר שירים מהאלבום בשנתיים מאז שהוא יצא ותמיד חזרתי עם אותה תשובה: יפה, מינימליסטי, עדין אך לא נתפס ולא השאיר עלי רושם ממשי או רצון לשבת לחקור אותו לעומק.

כנראה שאני מקולקל.

Down In Mississippi

השיר נפתח עם גיטרה מהוססת, אשר מקבלת גיבוי לאחר כעשרים שניות.
הקסם מתחיל כמעט מיד עם התיפוף הכמעט שבטי וקול הבאס של דני צוקרמן שמכניסים אתכם ישר לאווירה.

הבלוז זה לא סגנון מוזיקלי אלא הדרך בה אנשים חיים, עד עצם היום הזה.
לא בינינו. שם, בדרום הרחוק והרקוב, במיססיפי.
מיססיפי בה נולדו אגדות בלוז רבות כצ'ארלי פאטון, רוברט ג'ונסון, מאדי ווטרס וג'י.בי. לנור אשר כתב את השיר.

ריף הגיטרה לאורך השיר כמו גיבור גיטרה (עבורנו), שמנגן בקרן רחוב עבור העוברים ושבים בשביל להתפרנס – גם כאשר אתם לא מבחינים בו הוא שם.
ליין הבאס מורגש ומודגש במיוחד, וזה לא דבר שכיח במיוחד בבלוז, עוזר ביצירת האווירה האפלה של השיר.

סנהדרין היא להקת הבלוז הכי טובה שאתם לא מכירים. הגיע הזמן, לא?
סנהדרין הייתה בעיקר להקת הופעות אשר חבריה התחלפו לעיתים תכופות, פרט למקים הלהקה, הסולן והגיטריסט דני צוקרמן.
האגדה מספרת שהוקלט אלבום, אך יצא רק כחמש שנים מאוחר יותר בתת לייבל של עננה, Cloudia, ללא ידיעת הלהקה!
וכך יום בהיר אחד, פתח צוקרמן את העיתון וגילה שיצא לו אלבום…
כיום שוכבים רוב עותקי האלבום אי שם במחסן של הד ארצי וניתן למצוא לפחות עותק אחד בפינת המוזלים בחנויות טאוור רקורדס.
אם היה צדק בעולם, האלבום היה מקבל את החשיפה המגיעה לו ומקום של כבוד בכל חנות דיסקים מכובדת (נו טוב, וגם בצליל).

מה שהלהקה עשתה לשיר Hellhound On My Trail של רוברט ג'ונסון שווה ערך למה שג'וני קאש עשה ל Hurt לדעתי, רק ללא ההכרה העולמית, אבל זה כבר פוסט אחר.