לפעמים במקום לדבר אנחנו שותקים
לפעמים במקום לשתוק אנחנו בוכים
לפעמים במקום לבכות אנחנו שרים
לפעמים במקום לשיר אנחנו מדברים
ולפעמים בוחרים שירים.
No more living with both hands tied, no more running, its time to decide S. Ignorantt, 2000
יוחנן קרסל – זה בא לפעמים Morphlexis – Rememberance Louisiana Red & Stelios Vamvakaris – Nelson Mandela George Harrison – Just For Today Muddy Waters – The Same Thing Johnny Cash – The Mercy Seat Sanhedrin – Hellhound on my trail
צ'סטר ארתור ברנט, המוכר יותר בשם הבמה Howlin' Wolf, נולד במדינה הגזענית ביותר בארצות הברית, מיסיסיפי בשנת 1910.
את השפעתו על המוזיקה שאנחנו מכירים היום אי אפשר לסכם גם לא בשני ספרים.
מספיק לומר שכשהזמינו את הרולינג סטונס להופיע בתוכנית טלוויזיה בארה"ב בשנת 1965 הם התנו זאת בכך שוולף יופיע לפניהם. אין ספק שהם ידעו לחלוק כבוד.
דוגמה נוספת מתועדת באלבום משנת 1970 כאשר חברת התקליטים של וולף שלחו אותו ללונדון להקליט מחדש את כל הלהיטים שלו עם הרכב שכלל את אריק קלפטון, סטיב ויינווד וחטיבת הקצב של הרולינג סטונס, צ'ארלי ווטס וביל וויימן.
וולף למד לנגן את הבלוז ישירות מצ'ארלי פאטון וסוני בוי ויליאמסון השני (עם התחלה כזאת קשה להתווכח). בשנת 53 עבר לעיר הגדולה שיקאגו בעקבות חוזה הקלטות עם חברת צ'ס, שם הצמידו לו את יוברט סאמלין שנשאר נאמן לו עד ימיו האחרונים של וולף ואת כותב השירים והבאסיסט ווילי דיקסון. במשך קרוב לעשור וולף הקליט אך ורק משיריו של דיקסון. וולף המשיך להקליט משיריו שלו ולהופיע במרץ רב. באדי גאי, שניגן איתו סיפר ביריאת כבוד על הופעתו של האדם, שעל אף גודלו הפיזי הגדול ומשקלו הרב (198 ס"מ על כמאה ארבעים קילו) היה משתולל על הבמה, קופץ ומנופף בידיו הגדולות, זוחל ונוהם ולא נח לרגע.
וולף אחראי למהפיכת הבלוז החשמלי אשר יצאה משיקאגו לא פחות מאשר מאדי ווטרס, איתו נהג להופיע.
הוא היה עוף מוזר בנוף המוזיקאלי של הימים ההם והרבה אנשים לא ידעו איך לאכול אותו. למרות גודלו הוא ידע לנגן בגיטרה בעדינות רבה ולהוציא ממנה את הצליל המדוייק כל כך שיתאים לקולו הקשה והמחוספס. היה לו קסם ששבה זמרים כמו ג'ים מוריסון וגיטריסטים כמו ג'ימי פייג'.
היום, לפני 34 שנים נשם הזאב הגדול את נשמתו האחרונה. מותו מתקיים בצל חיים חדשים: הוא לא באמת מת אם יש לנו דרך לזכור אותו – ואיזו דרך טובה יותר יש מאשר המוזיקה הנפלאה הכואבת שהשאיר לנו?
השיר נפתח עם גיטרה מהוססת, אשר מקבלת גיבוי לאחר כעשרים שניות.
הקסם מתחיל כמעט מיד עם התיפוף הכמעט שבטי וקול הבאס של דני צוקרמן שמכניסים אתכם ישר לאווירה.
הבלוז זה לא סגנון מוזיקלי אלא הדרך בה אנשים חיים, עד עצם היום הזה.
לא בינינו. שם, בדרום הרחוק והרקוב, במיססיפי.
מיססיפי בה נולדו אגדות בלוז רבות כצ'ארלי פאטון, רוברט ג'ונסון, מאדי ווטרס וג'י.בי. לנור אשר כתב את השיר.
ריף הגיטרה לאורך השיר כמו גיבור גיטרה (עבורנו), שמנגן בקרן רחוב עבור העוברים ושבים בשביל להתפרנס – גם כאשר אתם לא מבחינים בו הוא שם.
ליין הבאס מורגש ומודגש במיוחד, וזה לא דבר שכיח במיוחד בבלוז, עוזר ביצירת האווירה האפלה של השיר.
סנהדרין היא להקת הבלוז הכי טובה שאתם לא מכירים. הגיע הזמן, לא?
סנהדרין הייתה בעיקר להקת הופעות אשר חבריה התחלפו לעיתים תכופות, פרט למקים הלהקה, הסולן והגיטריסט דני צוקרמן.
האגדה מספרת שהוקלט אלבום, אך יצא רק כחמש שנים מאוחר יותר בתת לייבל של עננה, Cloudia, ללא ידיעת הלהקה!
וכך יום בהיר אחד, פתח צוקרמן את העיתון וגילה שיצא לו אלבום…
כיום שוכבים רוב עותקי האלבום אי שם במחסן של הד ארצי וניתן למצוא לפחות עותק אחד בפינת המוזלים בחנויות טאוור רקורדס.
אם היה צדק בעולם, האלבום היה מקבל את החשיפה המגיעה לו ומקום של כבוד בכל חנות דיסקים מכובדת (נו טוב, וגם בצליל).
מה שהלהקה עשתה לשיר Hellhound On My Trail של רוברט ג'ונסון שווה ערך למה שג'וני קאש עשה ל Hurt לדעתי, רק ללא ההכרה העולמית, אבל זה כבר פוסט אחר.
The Ju Ju Blog 