האולין וולף: 34 שנים למותו

צ'סטר ארתור ברנט, המוכר יותר בשם הבמה Howlin' Wolf, נולד במדינה הגזענית ביותר בארצות הברית, מיסיסיפי בשנת 1910.

 

 

את השפעתו על המוזיקה שאנחנו מכירים היום אי אפשר לסכם גם לא בשני ספרים.
מספיק לומר שכשהזמינו את הרולינג סטונס להופיע בתוכנית טלוויזיה בארה"ב בשנת 1965 הם התנו זאת בכך שוולף יופיע לפניהם. אין ספק שהם ידעו לחלוק כבוד.

דוגמה נוספת מתועדת באלבום משנת 1970 כאשר חברת התקליטים של וולף שלחו אותו ללונדון להקליט מחדש את כל הלהיטים שלו עם הרכב שכלל את אריק קלפטון, סטיב ויינווד וחטיבת הקצב של הרולינג סטונס, צ'ארלי ווטס וביל וויימן.

וולף למד לנגן את הבלוז ישירות מצ'ארלי פאטון וסוני בוי ויליאמסון השני (עם התחלה כזאת קשה להתווכח). בשנת 53 עבר לעיר הגדולה שיקאגו בעקבות חוזה הקלטות עם חברת צ'ס, שם הצמידו לו את יוברט סאמלין שנשאר נאמן לו עד ימיו האחרונים של וולף ואת כותב השירים והבאסיסט ווילי דיקסון. במשך קרוב לעשור וולף הקליט אך ורק משיריו של דיקסון. וולף המשיך להקליט משיריו שלו ולהופיע במרץ רב. באדי גאי, שניגן איתו סיפר ביריאת כבוד על הופעתו של האדם, שעל אף גודלו הפיזי הגדול ומשקלו הרב (198 ס"מ על כמאה ארבעים קילו) היה משתולל על הבמה, קופץ ומנופף בידיו הגדולות, זוחל ונוהם ולא נח לרגע.

 

 

וולף אחראי למהפיכת הבלוז החשמלי אשר יצאה משיקאגו לא פחות מאשר מאדי ווטרס, איתו נהג להופיע.
הוא היה עוף מוזר בנוף המוזיקאלי של הימים ההם והרבה אנשים לא ידעו איך לאכול אותו. למרות גודלו הוא ידע לנגן בגיטרה בעדינות רבה ולהוציא ממנה את הצליל המדוייק כל כך שיתאים לקולו הקשה והמחוספס. היה לו קסם ששבה זמרים כמו ג'ים מוריסון וגיטריסטים כמו ג'ימי פייג'.

היום, לפני 34 שנים נשם הזאב הגדול את נשמתו האחרונה. מותו מתקיים בצל חיים חדשים: הוא לא באמת מת אם יש לנו דרך לזכור אותו – ואיזו דרך טובה יותר יש מאשר המוזיקה הנפלאה הכואבת שהשאיר לנו?

1910 – 1976
.
.

Howlin' For My Darling

Evil

 

The Alice Cooper Group

אליס קופר התחיל את דרכו בלהקה בעלת אותו השם ולמעשה, אימץ את שמו מהלהקה ולא להפך כמו שנהוג לחשוב.
הלהקה הקליטה שני אלבומים תחת חסותו של פראנק זאפה שיצאו דרך חברת התקליטים שהקים עבור אמנים צעירים שידע שהחברות הגדולות לא יקבלו.
האלבומים נכשלו מבחינה מסחרית ואולי אף אומנותית, אך עדיין, הלהקה חייבת את הצלחתה במידה מסויימת לזאפה (למרות הצרות הרבות שעשה להם) שמשך אותם מגבולות הפסיכדליה אל הרוק.
אלבומם השלישי (והראשון בחברה גדולה) Love It to Death יצא בשנת 1970 בהפקתו של בוב אזרין, אז מפיק צעיר ולא מוכר בשטח, והנפיק את הלהיט הגדול של הראשון של הלהקה – "I'm Eighteen". השיר פנה אל אותם בני נוער מבולבלים וכך זכו החבר'ה מדטרויט עם ההופעות התיאטרליות שלהם בלבבותיהם של הנוער המפוכח משנות השישים וההיפים. האלבום היה הראשון מבין חמישה אלבומים שהקליטה הלהקה כאשר אחד גובר על השני במכירות.

השירים באלבומים עסקו בעולמם של בני הנוער (School's Out), צדק חברתי (Elected) ומגוון סטיות חולניות (Under My Wheels). נהוג היה לחשוב שהלהקה עסקה אך ורק בנושאים קשים ומזוויעים, בעיקר בזכות/בגלל ההופעות בהם היו מופיעים לבושים בבגדי נשים (הרבה לפני שהניו יורק דולס עשו את זה), מאופרים (הרבה לפני שמרלין מנסון עשה את זה) ועם מגוון אביזרים כמו חלקי בובות מפוזרות על הבמה, חרבות ובלונים מלאים בנוזל אדום שמתפוצצים מעל הקהל (הרבה לפני שקיס עשו דברים דומים) אך בעצם בדיקה מעמיקה בשירים תגלה עולם מופלא ומופרע ומלא בהומור שחור: מצד אחד נקרופליה, מצד שני השתלחות בהורים המפקירים את ילדיהם, טרמפיסט הנאנס ע"י גברת דתיה ומצד שני שיר על קשיי גיל ההתבגרות. גם שירים על שיגעון היו (לאזרין המפיק תמיד היו שיטות מיוחדות להפיק יותר מהאמנים שלו. את השירה לשיר על השחקן Dwight Frye קופר הקליט על רצפת האולפן, כלוא מתחת לכמה כיסאות עליהם ישבו אזרין והצוות הטכני בשביל ש"יכנס לתפקיד" של אדם המנסה לברוח ממוסד סגור)  

הקסם שלהם, כלהקה, היה טמון בעצם בצורת ההתנהלות של הלהקה (כמו קווין למשל) – כולם כתבו, כולם הלחינו ועיבדו את השירים יחד (לעיתים יחד עם אזרין) ומספיק היה קול אחד בשביל לגנוז שיר. הנגנים כולם היו מוכשרים אך רחוקים מלהיות וירטואוזים כמו להקות אחרות באותה תקופה (לד זפלין למשל). היה להם לב והם האמינו במה שהם עושים (ולעזאזל היו להם ביצים!). כאשר מספר ביקורות קטלו אותם ואת יכולת הנגינה ה"מוגבלת" שלהם החבר'ה נענו לאתגר וישבו לכתוב מספר שירים מורכבים יותר, "כאלו שלא היו מביישים את קינג קרימזון" אמר קופר בזמנו (והליריקה בשירים האלו, בדומה לזאפה, היתה סתמית ושולית).

הבעיות החלו כאשר נכנסה הלהקה לאולפן להקליט את אלבומם החמישי עבור וורנר ובעצם לא היה להם קונספט שלם עבור האלבום, בניגוד לקודמיו. האלבום יצא ממוצע ומפוזר מעט ומיד אחריו החליטו חברי הלהקה לקחת פסק זמן אחד מהשני לטובת קריירת סולו.
קופר הוציא, בעזרת אזרין, את אלבום הסולו הראשון שלו ואחד הטובים ביותר שלו. האלבום נשא את שמו כמובן, מה שהכעיס חלק מחברי הלהקה שטענו שיש בכך הטעיה ובעצם חששו שיסחוף אחריו את קהל המעריצים שעבדו כולם ביחד כל כך קשה לגבש, בעזרת שמו בלבד. האלבום היה הצלחה מסחררת וגרר אחריו סיבוב הופעות ענק עם תפאורה שלא נראתה כמוה מחוץ לבימות תיאטרון, צוות שחקנים ורקדניות (על כך אפרט בפוסט נפרד).
וככה נעלמה לה מהעולם אחת מלהקות הרוק החשובות ביותר.

Down In Mississippi

השיר נפתח עם גיטרה מהוססת, אשר מקבלת גיבוי לאחר כעשרים שניות.
הקסם מתחיל כמעט מיד עם התיפוף הכמעט שבטי וקול הבאס של דני צוקרמן שמכניסים אתכם ישר לאווירה.

הבלוז זה לא סגנון מוזיקלי אלא הדרך בה אנשים חיים, עד עצם היום הזה.
לא בינינו. שם, בדרום הרחוק והרקוב, במיססיפי.
מיססיפי בה נולדו אגדות בלוז רבות כצ'ארלי פאטון, רוברט ג'ונסון, מאדי ווטרס וג'י.בי. לנור אשר כתב את השיר.

ריף הגיטרה לאורך השיר כמו גיבור גיטרה (עבורנו), שמנגן בקרן רחוב עבור העוברים ושבים בשביל להתפרנס – גם כאשר אתם לא מבחינים בו הוא שם.
ליין הבאס מורגש ומודגש במיוחד, וזה לא דבר שכיח במיוחד בבלוז, עוזר ביצירת האווירה האפלה של השיר.

סנהדרין היא להקת הבלוז הכי טובה שאתם לא מכירים. הגיע הזמן, לא?
סנהדרין הייתה בעיקר להקת הופעות אשר חבריה התחלפו לעיתים תכופות, פרט למקים הלהקה, הסולן והגיטריסט דני צוקרמן.
האגדה מספרת שהוקלט אלבום, אך יצא רק כחמש שנים מאוחר יותר בתת לייבל של עננה, Cloudia, ללא ידיעת הלהקה!
וכך יום בהיר אחד, פתח צוקרמן את העיתון וגילה שיצא לו אלבום…
כיום שוכבים רוב עותקי האלבום אי שם במחסן של הד ארצי וניתן למצוא לפחות עותק אחד בפינת המוזלים בחנויות טאוור רקורדס.
אם היה צדק בעולם, האלבום היה מקבל את החשיפה המגיעה לו ומקום של כבוד בכל חנות דיסקים מכובדת (נו טוב, וגם בצליל).

מה שהלהקה עשתה לשיר Hellhound On My Trail של רוברט ג'ונסון שווה ערך למה שג'וני קאש עשה ל Hurt לדעתי, רק ללא ההכרה העולמית, אבל זה כבר פוסט אחר.