אני לא בטוח איך זה קרה, כנראה יותר מידי זמן פנוי וראש עמוס מידי, אבל פתאום אני מוצף בהרבה מוזיקה חדשה.
לא כמו שיטוט מקרי ברחבי הרשת, במתכונת של ניסוי וטעיה, האזנה לדברים שלא שמעתי אף פעם או למשהו שסביר להניח שלא אשמע עליו מעולם.
אני מדבר על השיטה הישנה, כי כזה אני, אולד-סקול-גאי, של קניית אלבומים.
בפחות משבועיים התברכתי בכחמישה עשר אלבומים חדשים; חלקם רק יצאו לשוק, חלק אני מכיר כבר שנים, חלק חדשים עבורי.
ברובם אבל, לא ידעתי בדיוק מה אני הולך לקבל – וזה חלק מהכיף ברכישת מוזיקה (וזה בנוסף למיקסטייפ אדיר שיתווסף כאן ממש בקרוב – המון תודה, נוף!).
אני מאזין אך ורק לאלבומים האלו, כשאני בבית (רוב הזמן). לומד להכיר אותם, לאהוב אותם, להנות מהדברים הקטנים כמו הקטע האינסטרומנטלי הפותח אלבום אחד או שירי הבונוס במהדורה היפנית של אלבום אחר, שפיכת הלב ונשמתו של זמר בחוברת הטקסטים – ואחד אחר שצורח ולוחש ומתפתל, מכולם ידעתי להנות פרט לאחד, אלבום חורפי שאם היו מדפיסים את כל ההשתפכויות עליו ברשת בוודאי היה מגיע למעמד של יער גשם קטן שרק מחכה שמקדונלד'ס ישלחו את צוותיהם לכרות אותו. אני מדבר על בון איבר ואלבומו "For Emma, Forever Ago".
ניסיתי להאזין למספר שירים מהאלבום בשנתיים מאז שהוא יצא ותמיד חזרתי עם אותה תשובה: יפה, מינימליסטי, עדין אך לא נתפס ולא השאיר עלי רושם ממשי או רצון לשבת לחקור אותו לעומק.
כנראה שאני מקולקל.
The Ju Ju Blog 