להקות גדולות ומה שמשותף להן

המי, לד זפלין, אליס קופר, קווין.

מה משותף לארבעת הלהקות שעשו היסטוריה (והיסטריה) בשנות השבעים?

הופעות מחשמלות ותיאטרליות? כמובן, אבל מעבר לכך.

סרטי קולנוע משולבים בקטעי הופעה? כמעט. שלוש מתוך ארבע: קווין מעולם לא הוציאו סרט או הופעה לקולנוע (ודווקא להם הכי מתאים, לא? זאת אומרת, אני באמת צריך להגיד יותר מאשר "בוהימן ראפסודי"?).

לכולן יש לפחות חבר אחד מתחת לאדמה? נכון, אבל מה עוד?

למרות הסעיף האחרון הלהקות ממשיכות להופיע תחת שם הלהקה עם נגנים אחרים במקום המתים? בינגו. כן. אבל אם נחפור פנימה נגלה עוד משהו.

תמותת המתופפים גדולה יותר משאר הנגנים? כולן גנבו שירים מהבלוז? (לא, זה רק ג'ימי פייג'), לני קרביץ ניסה לחקות את כולם באותו אלבום? לכולן יש עשרות אלבומי מחווה עטורי כוכבים? חברי הלהקות גם השתתפו בכאלו?(!) (רוג'ר דאלטרי במחווה לאליס קופר, קופר במחווה לביטלס, בריאן מאי ורוברט פלאנט במחווה לקלאסיקות שהשפיעו עליהם כמו The Shadows מצד מאי או פאטס דומינו וארתור אלכסנדר מצד פלאנט) הסולנים כבר לא מגיעים לרמת השירה שהם עצמם קבעו אי שם בשנות השבעים האבודות? הממ… מרקורי כבר 17 שנים לא שר בכלל (או עושה כל דבר פרט להיאכל ע"י תולעים) והיי, קופר מעולם לא היה זמן גדול!

לאן אני מנסה להגיע? למשהו עמוק ומורכב הרבה יותר. סבלנות.

בינתים, ניחושים בתגובות!